רוח הקודש (נצרות)

רוח הקודש (יוונית: Άγιο Πνεύμα; לטינית: Spiritus Sanctus, אנגלית: The Holy Spirit) היא, בנצרות, אחד משלושת פניו של השילוש הקדוש המהווה את האלוהים האחד. רוח הקודש מאופיינת בדרך כלל כנוכחות האלוהית השורה על הבריאה כולה ומחייה אותה. חוויות ההתגלות וההשראה באמונה הנוצרית מתוארות כצליחתה של רוח הקודש על האדם, וטקסים רבים בכנסיות השונות מיועדים לשם השגתה של חוויה כזו. מבחינת מעמדו בשילוש, הוא נתפש על ידי רוב התאולוגים כאהבה ההדדית וכקשר המשותף בין האל האב לאל הבן. בשונה מביהדות, אשר שם רוח הקודש מתוארת בלשון נקבה, מתוקף האמונה הנוצרית באלוהותו של רוח הקודש, נהוג לפנות אליו בלשון זכר בעברית ובשפות אחרות כפי שפונים לאלהים.

סמלי רוח הקודש

יונה ומים

לפי הפרשנות הנוצרית המקובלת, הברית הישנה כוללת בשורות ונבואות על בואו הצפוי של ישוע ועל העקרונות הבסיסיים של הנצרות המחוזקים בברית החדשה. לפי גישה זו, נזכר רוח הקודש אף בפסוק השני של בראשית, ”... וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם”, וסמיכותו למים מהווה כרמז הראשון לטבילה. רעיון זה מתגשם בברית החדשה בטבילת ישוע בידי יוחנן המטביל, שם מתואר הרוח כיונה הצולחת עליו:

טבילת ישוע בידי יוחנן המטביל, ורוח הקודש בדמות יונה

רוח ישוע (רוח הקודש) נחה על שליחיו (120 לערך) באמצעות רוח הקודש ובדמות לשונות אש

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ מִנְּצֶרֶת אֲשֶׁר בַּגָּלִיל וַיִּטָּבֵל עַל־יְדֵי יוֹחָנָן בַּיַּרְדֵּן׃ וַיְהִי אַךְ־עָלֹה עָלָה מִן־הַמָּיִם וַיַּרְא הַשָּׁמַיִם וְהִנֵּה נִפְתְּחוּ וְהָרוּחַ כְּיוֹנָה יֹרֶדֶת עָלָיו׃ וַיְהִי קוֹל מִן־הַשָּׁמָיִם אַתָּה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר רָצִיתִי־בוֹ"

— מרקוס, א', 9–11

בשל תיאור זה, ההמחשה הפופולרית ביותר של רוח הקודש באומנות הנוצרית היא או מים בפני עצמם, או יונה לבנה, ולעיתים אף עלה זית בפיה כמו יונת השלום מסיפור המבול, אשר גם שם רואה הנצרות קשר לישועה וטבילה באמצעות מים בדומה לטבילה.

אש

רוח הקודש מתואר אף כאש, וזאת בהשראה מהסיפור של פנטקוסט, קרה אשר אירע שבעה שבועות לאחר התחייה בפסחא (במקביל לשבועות) אשר בו הרוח נח על השליחים והמאמינים, 120 במספרם, במראה של לשונות מאש:

"וּבְיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת נֶאֶסְפוּ כֻלָּם לֵב אֶחָד׃ וַיְהִי קוֹל רַעַשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם פִּתְאֹם כְּקוֹל רוּחַ סְעָרָה וַיְמַלֵּא אֶת־כָּל־הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם ישְׁבִים בּוֹ׃ וַתֵּרָאֶינָה אֲלֵיהֶם לְשֹׁנוֹת מִתְפָּרְדוֹת בְּמַרְאֵה אֵשׁ וַתָּנוּחַ אַחַת אַחַת עַל כָּל־אֶחָד מֵהֶם׃ וַיִּמָּלְאוּ כֻלָּם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיָּחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשֹׁנוֹת אֲחֵרוֹת כַּאֲשֶׁר נְתָנָם הָרוּחַ לְסַפֵּר"

— מעשי השליחים, ב', 1–4

ענן כבוד

עננים, אור וצל בהשתנות

הבשורה מאת פרה אנג'ליקו, ורוח הקודש בדמותה של קרן אור

במהלך ההשתנות על הר תבור, שם קָרַן ישוע ושוחח עם משה ואליהו, אין רוח הקודש מוזכר במפורש, אך אבות הכנסייה פירשו כי הוא נכח באירוע בדמות "ענן אור", כאמור בבשורות הסינופטיות:

"וַיְהִי כִּשְׁמֹנָה יָמִים אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקַּח אֵלָיו אֶת־פֶּטְרוֹס וְאֶת־יוֹחָנָן וְאֶת־יַעֲקֹב וַיַּעַל אֶל־הָהָר לְהִתְפַּלֵּל שָׁם׃ וַיְהִי בְּהִתְפַּלֲלוֹ וַיִּשְׁתַּנּוּ פָנָיו וּלְבוּשׁוֹ הִלְבִּין וְהִבְרִיק׃ וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִדַבְּרִים אִתּוֹ משֶׁה וְאֵלִיָּהוּ׃ הֵמָּה נִרְאוּ בִּכְבוֹדָם וְהִגִּידוּ אֶת־אַחֲרִיתוֹ אֲשֶׁר יְמַלְּאֶנָּה בִּירוּשָׁלָיִם׃ וּפֶטְרוֹס וַאֲשֶׁר אִתּוֹ נִרְדָּמִים וַיָּקִיצוּ וַיִּרְאוּ אֶת־כְּבוֹדוֹ וְאֶת־שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עָלָיו׃ וַיְהִי כְּהִפָּרְדָם מֵעִמּוֹ וַיֹּאמֶר פֶּטְרוֹס אֶל־יֵשׁוּעַ מוֹרֶה טוֹב לָנוּ לִהְיוֹת פֹּה נַעֲשֶֹה־נָּא שָׁלשׁ סֻכּוֹת לְךָ אַחַת וּלְמשֶׁה אַחַת וּלְאֵלִיָּהוּ אַחַת וְלֹא יָדַע מַה־דִּבֵּר׃ עוֹד הוּא מְדַבֵּר כָּזֹאת וְהִנֵּה עָנָן סֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וּכְבוֹאָם בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיֶּחֱרָדוּ׃ וְהִנֵּה קוֹל מִן־הֶעָנָן אֹמֵר זֶה־בְּנִי יְדִידִי אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן׃ וּבְהִשָּׁמַע הַקּוֹל נִמְצָא יֵשׁוּעַ לְבַדּוֹ וְהֵמָּה הֶחֱשׁוּ וְלֹא־הִגִּידוּ דָבָר לְאִישׁ בַּיָּמִים הָהֵם מִכֹּל אֲשֶׁר רָאוּ"

— לוקאס, ט', 28–36

ההשתנות מתוארת, אם כן, כמעמד בו נכח האב כקול מהשמים, הבן על ההר, ורוח הקודש בדמות ענן כבוד, הרמז לעמוד הענן אשר מילא את המשכן ובית המקדש, ובשל כך מתואר רוח הקודש פעמים רבות כענן, או כמשחק של אור וצל.

מעשי רוח הקודש בברית החדשה

הבשורה למרים

אולם מעשה רוח הקודש החשוב ביותר המתואר בברית החדשה, הוא ללא ספק חלקה בלידת ישוע בהתאם לדוגמה הנוצרית כי הבתולה הרתה באמצעות רוח הקודש. כך מסופר בבשורה על-פי מתי:

"וְזֶה דְבַר הֻלֶּדֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִרְיָם אִמּוֹ הָיְתָה מְאֹרָשָׂה לְיוֹסֵף וּבְטֶרֶם יָבֹא אֵלֶיהָ נִמְצֵאת הָרָה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃ וְיוֹסֵף בַּעְלָהּ אִישׁ צַדִּיק וְלֹא אָבָה לְתִתָּהּ לְחֶרְפָּה וַיֹּאמֶר אֲשַׁלְּחֶנָּה בַּסָּתֶר׃ הוּא חשֵׁב כָּזֹאת וְהִנֵּה מַלְאַךְ יְהוָֹה נִרְאָה אֵלָיו בַּחֲלוֹם וַיֹּאמַר יוֹסֵף בֶּן־דָּוִד אַל־תִּירָא מִקַּחַת אֵת מִרְיָם אִשְׁתֶּךָ כִּי הַנּוֹצָר בְּקִרְבָּה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוּא׃ וְהִיא יֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת־עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם"

— מתי, א', 18–21

וכך נאמר בבשורה על-פי לוקס:

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים אֶת־גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ גָּלִילָה אֶל־עִיר אַחַת וּשְׁמָהּ נְצָרֶת׃ אֶל־בְּתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ אֲשֶׁר־שְׁמוֹ יוֹסֵף מִבֵּית דָּוִד וְשֵׁם הַבְּתוּלָה מִרְיָם׃ וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ הַחַדְרָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שָׁלוֹם לָךְ אֵשֶׁת־חֵן יְהוָֹה עִמָּךְ (בְּרוּכָה אַתְּ בַּנָּשִׁים)׃ וְהִיא (בִּרְאוֹתָהּ) נִבְהֲלָה לִדְבָרוֹ וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ מָה הַבְּרָכָה הַזֹּאת׃ וַיֹּאמֶר לָהּ הַמַּלְאָךְ אַל־תִּירְאִי מִרְיָם כִּי־מָצָאתְ חֵן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים׃ וְהִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאתְ אֶת־שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ׃ וְהוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן־עֶלְיוֹן יִקָּרֵא וַיהוָֹה אֱלֹהִים יִתֶּן־לוֹ אֶת־כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו׃ וּמָלַךְ עַל־בֵּית יַעֲקֹב לְעוֹלָם וָעֶד וּלְמַלְכוּתוֹ אֵין קֵץ׃ וַתֹּאמֶר מִרְיָם אֶל־הַמַּלְאָךְ אֵיךְ יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַאֲנִי אֵינֶנִּי יֹדַעַת אִישׁ׃ וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תָּבוֹא עָלַיךְ וּגְבוּרַת עֶלְיוֹן תָּצֵל עָלָיּךְ עַל־כֵּן קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לַיִּלוֹד בֶּן־הָאֱלֹהִים"

— לוקאס, א', 26–35

בתיאורי הבשורה למרים מתואר רוח הקודש בדרך כלל באמצעות קרן אור, בין בלווית יונה ובין בלעדיה, שכן נדמת כמאיר על הבתולה. גם בהקשר זה מוזכר רוח הקודש כענן-צל, הסוכך על אם האלהים.

בשיח התאולוגי

בברית החדשה

בברית החדשה מוצג השילוש מספר פעמים רב, ואף מעמד רוח הקודש כאל יודע כל, אך דוגמה מובהרות למעמד רוח הקודש כחבר השלישי בשילוש מופיע בהצהרתו של ישוע בסוף הבשורה על-פי מתי ומתן המצווה לטבילה: ”וְאַתֶּם לְכוּ אֶל־כָּל־הַגּוֹיִם וַעֲשׂוֹּ תַלְמִידִים וּטְבַלְתֶּם אֹתָם לְשֵׁם־הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ” (מתי, כ"ח, 19). מתוקף ציון השלושה תחת שם אחד ולא שלושה, ומהיות משמעות המילה 'שם' סמכות, הטקסט מעיד לכך שלרוח הקודש סמכות אחת ומשותפת עם האב והבן. הפסוק אף מציג את סדר חברי השילוש, כאשר האב הוא הראשון, הבן הוא השני והרוח הוא השלישי, דבר אשר, לפי האמונה הנוצרית, אינו מפריע לטבעם האלוהי או שולל אותו.

ישנה דעה כי הפסוקית בדבר האב הבן ורוח הקודש בפסוק היא תוספת מאוחרת יחסית, אך עדויות ממקורות חיצוניים מהמאה ה-1 כמו הדידכה אשר מצטט את הפסוק מטילים ספק בטענה זו, ומעידים על כך שהפסוקית נכתבה לא יאוחר מהמאה הראשונה.

רמז לשילוש נמצא באגרתו של פאולוס אל הכנסייה בקורינתוס, בהזכירו את שלושת חברי השילוש זה לצד זה בברכה אל הנמענים, דבר הרומז על שוויונם:

"חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְאַהֲבַת הָאֱלֹהִים וְחֶבְרַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עִם־כֻּלְכֶם אָמֵן"

— קורינתים א', י"ג, 14

עוד בספר האחרון של הברית החדשה, ספר ההתגלות או בשמו האחר חזון יוחנן, מתואר הרוח כיוצא מכס המלכות עליו יושבים האב, והבן בדמות שה, דבר אשר יכול להתפרש כמושב הרוח על כס האלהים.

"וַיַּרְאֵנִי נַחַל שֶׁל־מַיִם חַיִּים זַךְ מַבְהִיק כְּעֵין הַקָּרַח יֹצֵא מִכִּסֵּא הָאֱלֹהִים וְהַשֶׂה"

— חזון יוחנן, כ"ב, 1

התגבשות מעמדו של רוח הקודש

נוסח השליחים ונוסח ניקיאה

השיח התאולוגי אודות מהותו ומעמדו של רוח הקודש התקיים בשלב מאוחר יחסית לשיח הכריסטולוגי שעסק באב ובבן, ונמשך עד המאה ה-11. מסיבה זו קיימת מחלוקת רחבה יותר סביב טבעו של רוח הקודש ביחס לאלה של שתי הדמויות האחרות המהוות את השילוש הקדוש.

כאמור, התאולוגים הנוצריים לא עסקו בהגדרת מהותו של רוח הקודש עד שלב מאוחר יחסית בהתפתחות הנצרות. תפילת אני מאמין שבאה מוקדם אל העולם כהצהרת אמונים שנאמרת לפני הטבילה, מזכירה בפשטות את עקרון האמונה ברוח הקודש: ”"אֲנִי מַאֲמִין בְּרוּחַ הַקֹּודֶשׁ"” (נוסח השליחים)

למרות שנוסח השליחים קצר ואינו מתייחס לטבעו של רוח הקודש, הוא כולל את הדוגמה בדבר חלקו בהולדת ישוע:

"...וּבְיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, בְּנוֹ יְחִדּוֹ, אֲדוֹנֵנוּ, שֶׁהוֹרָה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. נוֹלַד לְמִרְיָם הַבְּתוּלָה..."

— נוסח השליחים

המונח "שילוש" עצמו נטבע על ידי תאופילוס מאנטיוכיה בשנת 180 לערך בשימוש במילה היוונית טְרִיאָס (Τριάς), אף כי הרעיון נהגה באבות הכנסייה לפניו. הנצרות רואה רמזים לקיומו של השילוש הקדוש אף בתנ"ך. כן מבחינה לשונית במילה "אֱלֹהִים" המופיעה בסיומת רבים והתבטאויות של ה' בלשון רבים במספר מקומות, בחזרתיות המשולשת: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ", וכן מבחינה כריסטופנית עם פרשיות כמו ביקור שלושת האנשים את אברהם בבראשית י"ח, כאשר לטענתם רק שניים מהם מלאכים ואחד מהם הוא הבן עצמו.

בוועידת ניקיאה בשנת 325, בניסיון להילחם במין האריאני, התגבש נוסח חדש של תפילת "אני מאמין" בשם המוכר "נוסח ניקיאה", המקדיש לרוח הקודש את עיקרון האמונה השמיני. עיקרון זה גם מתאר את תפקידו של רוח הקודש במקרא בשרייתו על הנביאים ומתן יכולתם להתנבא בדומה ליהדות, אף כי ביהדות, דרגת רוח הקודש נמוכה מדרגת הנבואה, ואילו בנצרות הפרדה זו אינה קיימת:

"וּלְמַעַן יִשָּׁעֵנוּ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם; וּבְמַעֲשֵׂה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִהְיֶה בָּשָׂר בְּרֶחֶם מִרְיָם הַבְּתוּלָה וְהָיָה לְאָדָם. [...] אֲנִי מַאֲמִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הָאָדוֹן, הַמְּחַיֶּה, הַנּוֹבֵעַ מֵהָאָב. לוֹ סוֹגְדִים וְלוֹ נוֹתְנִים יְקַר - כְּלַאָב וּכְלַבֵּן, וְהוּא אֲשֶׁר דִּבֵּר בִּפְנֵי הַנְּבִיאִים".

— תפילת אני מאמין, נוסח ניקיאה

נוסח אתנסיוס

פסל של השילוש הקדוש בקתדרלת סן דני בצרפת: האב במרכז אוחז בישו בדמות שה האלוהים, ומעליו רוח הקודש בדמות יונה

רוח הקודש כיונה מאת ג'ובאני לורנצו ברניני (בערך 1660)

נוסח מוקדם נוסף של עיקרי האמונה הנוצרית, מוכר כנוסח אב הכנסייה אתנסיוס מן המאה ה-4, אם כי סביר שנכתב במאה ה-5 או במאה ה-6. נוסח זה ממחיש במידה רבה את עקרונות השוויון והאחדות בין שלוש הישויות של השילוש הקדוש:

"אנחנו מכבדים אל אחד ושילוש, ואת השילוש באחדות, בלי לבלבל בין העצמויות ובלי לחלק את העצם. עצמות האב - לחוד, של הבן - לחוד, של רוח הקודש - לחוד, אלא שאלוהות האב, הבן ורוח הקודש - אחת היא. כבודם שווה. הוד מלכותם נצחי באחדותו. כמו האב, כך הבן וכך רוח הקודש. האב לא נברא. הבן לא נברא. רוח הקודש לא נברא. לאב אין גבול, לבן אין גבול, ולרוח הקודש אין גבול. האב נצחי, הבן נצחי, ורוח הקודש נצחי..."

— נוסח אתנסיוס

עם זאת נוסח אתנסיוס מבחין בין מקורותיהם השונים של שלוש הישויות, ואימץ הלכה למעשה את עמדת הכנסייה הקתולית לפיה רוח הקודש "נובע מהאב ומהבן", מאות שנים לפני שהאחרונה הוסיפה את פסוקית "ומהבן" אל נוסח תפילת "אני מאמין":

"האב לא נוצר משום דבר. לא נברא ולא נולד. הבן - מן האב בלבד. לא נעשה, לא נברא, אלא נולד. רוח הקודש - מן האב ומן הבן. לא נעשה, לא נברא ולא נולד, אלא יוצא."

— נוסח אתנסיוס

טיבו וטבעו של רוח הקודש בזרם המרכזי

רוח הקודש כיועץ ומסייע

למרות הפילוג בין הכנסייה האורתודוקסית לכנסייה הקתולית, התפיסה המסורתית של רוח הקודש ברוב הזרמים הנוצריים העיקריים, ובכלל זה גם בקרב הפרוטסטנטים, זהה. ככלל, מאמינה הנצרות כי רוח הקודש מוביל את בני האדם לאמונה בישוע, ומעניקה להם את היכולת לנהל את חייהם כנוצרים. רוח הקודש שוכן בגופו של כל אדם ואדם, והוא מתואר לעיתים כיועץ או מסייע המנחה את בני האדם אל האמת:

"אִם־אֲהַבְתֶּם אֹתִי אֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ׃ וַאֲנִי אֶשְׁאֲלָה מֵאָבִי וְהוּא יִתֵּן לָכֶם פְּרַקְלִיט אַחֵר אֲשֶׁר־יִשְׁכֹּן אִתְּכֶם לָנֶצַח׃ אֶת־רוּחַ הָאֱמֶת אֲשֶׁר לֹא־יָכֹל הָעוֹלָם לְהַשִּׂיגוֹ בַּאֲשֶׁר לֹא יִרְאֵהוּ וְלֹא יֵדָעֵהוּ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֹתוֹ כִּי־הוּא שֹׁכֵן אִתְּכֶם וְיִהְיֶה בְּקִרְבְּכֶם׃"

— יוחנן, י"ד, 15–17

"הַפְּרַקְלִיט רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר־יִשְׁלַח אָבִי בִּשְׁמִי הוּא יְלַמֶּדְכֶם אֶת־כֹּל וְיַזְכִּיר אֶת־כֹּל אֲשֶׁר־הִגַּדְתִּי לָכֶם"

— יוחנן, י"ד, 26

מתנות ופירות

אניאגרם

לפי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית, יכולה רוח הקודש להעניק למאמינים שבע מתנות. יש כנסיות המונות מתנות נוספות, אך לפי אמברוזיוס הקדוש בעקבות האמור בספר ישעיהו, שבע המתנות הן חוכמה, בינה, שיקול-דעת, תעוזת הנפש, ידע, מורא האל ורחמים (או רוח אלוהים):

"וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ ה'--רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת ה'. וַהֲרִיחוֹ, בְּיִרְאַת ה'; וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ".

— ישעיהו י"א, ב'–ג'

הפרוטסטנטים לעומת זאת, מונים את מתנות רוח הקודש לפי דברי פאולוס הקדוש באיגרתו הראשונה אל הקורינתיים:

"כִּי הָאֶחָד נִתַּן־לוֹ עַל־יְדֵי הָרוּחַ דִּבּוּר הַחָכְמָה וּלְאַחַר דִּבּוּר הַדַּעַת כְּפִי הָרוּחַ הַהוּא׃ ט לְאַחֵר הָאֱמוּנָה בָּרוּחַ הַהוּא וּלְאַחֵר מַתְּנוֹת הָרְפֻאוֹת בָּרוּחַ הַהוּא׃ י וּלְאַחֵר לִפְעֹל גְּבוּרוֹת וּלְאַחֵר נְבוּאָה וּלְאַחֵר לְהַבְחִין בֵּין הָרוּחוֹת וּלְאַחֵר מִינֵי לְשֹׁנוֹת וּלְאַחֵר בִּאוּר לְשֹׁנוֹת"

— קורינתים א', י"ב, 8–10

לפעולתה של רוח הקודש בחייו של המאמין תשעה תוצרים חיוביים המכונים "פרי רוח הקודש", כפי שנאמר באיגרת פאולוס הקדוש אל הגלטים:

"ופרי הרוח אהבה, שמחה, ושלום, ארך רוח, ונדיבות, וחסד, ואמונה׃ וענוה, ופרישות(;) אין תורה לנגד עשי אלה"

— גלטים, ה', 22–23

נהוג לסמל את תשעת פירות רוח הקודש בכוכב שלו תשע פינות המכונה אניאגרם.

רוח הקודש בכנסיות שאינן מכירות בשילוש הקדוש

מעט מן הכנסיות אינן מכירות בשילוש הקדוש, ולגרסתן האב, הבן ורוח הקודש הן ישויות נפרדות. בדרך כלל רואות כנסיות אלה את ישוע כמשיח ותו לא, או כבן האל הנפרד ממנו לחלוטין; ואת רוח הקודש הן תופסות כרצון האל או ככוח ההתערבות האלהית, ולא כדמות עצמאית ונבדלת מהאב והבן. על כנסיות אלה נמנים עדי יהוה, כנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים המוכרים כמורמונים, הכנסייה האמיתית של ישוע, כנסיית האיחוד ועוד, ונמנות כמינים בעיני שאר הכנסיות המאמינות בשילוש.

ראו גם

• השילוש הקדוש
• תאולוגיה נוצרית
• רוח הקודש (יהדות)

קישורים חיצוניים

• רוח הקודש, דף שער בספרייה הלאומית